“להשקיע בחרדים? פתאום ייכנס להם שיגעון להפסיק לעבוד בשבת; אם הייתי בא מ-8200, הייתי אחרי אקזיט”
תפילה, לימודים, שיעורים וחוזר חלילה, כל יום מ-7:00 עד 21:30 ■ עם סדר יום כזה ופיקוח קפדני אפשר רק להפוך לתלמיד חכם, לחזור בשאלה או לנסות לשלב את שני העולמות ■ נתי טוקר חזר לחברים מהישיבה כדי לראות במה כל אחד בחר ■ פרויקט מיוחד – המוסף השנתי של Markerweek
לכתבה המלאה >>
מתחת למזרון בישיבה שבה למדתי נהגתי להחביא אוצר בלום: מכשיר רדיו קטן. טרנזיסטור תמים למראה, כזה שאפשר היה למצוא בשנות ה–90 בכל בית. אבל בישיבת אור ישראל לצעירים בפתח תקוה, הטרנזיסטור הקטן שלי לא היה תמים. למעשה, הוא היה עילה מוצקה, ממשית וודאית לסילוק מן הישיבה.
בכל הפסקת צהריים ובשעת כיבוי האורות בלילה הייתי נכנס למיטה, שולף את הטרנזיסטור הקטן מתוך הכרית, שכוון מראש לווליום הנמוך ביותר האפשרי לאוזן האנושית – ומאזין. בצהריים היה זה טל ברמן בגלי צה”ל, בלילה היו אלה יומני החדשות, והמון מוסיקה שאוזן חרדית לא אמורה להכיר. פה ושם גם הצלחנו להגניב לישיבה גם עיתון חילוני, שהוחבא בזהירות מתחת למזרון או מעל לארון. הסכנה הברורה והמיידית שריחפה מעל לראשי לא רק שלא ריפתה את ידי, היא אולי אפילו היתה חלק מהעניין, ממש כמו בני נוער אחרים שמתחככים עם הגבולות בגיל ההתבגרות. כל ההבדל הוא איפה הגבול נמצא ומה נדרש כדי לעבור אותו. בתיכון חילוני זה סמים. בישיבה שלי אלה היו מכשיר רדיו ועיתונים.
לא הייתי הפושע היחיד שהאזין לרדיו. היינו חבורה קטנה וסוררת עם סוד אפל. אהבנו להציץ לעולם הגדול מעבר לחומה הבצורה של הישיבה ולקרוא ספרים ועיתונים. אחד משותפי הסוד שלי היה צביקה בק, עוף שונה בישיבה. שלא כמו רובנו, הוא לא בא ממשפחה חרדית: הוריו היו דתיים־לאומיים ואביו חבש כיפה סרוגה, עד שהתחזק אט אט עם השנים והפך לחרדי. יחד צפינו שעות על גבי שעות בטלוויזיה ובסרטים אצל סבתא שלו, שהתגוררה סמוך לישיבה. איש לא ידע דבר, כולל ההורים.
זה לא שלא אהבנו ללמוד. בבית המדרש ובשיעורים היינו נוכחים, וחלקנו גם ידע היטב ללמוד. לבק, לדוגמה, היתה תפישה מהירה ויוצאת דופן. כשכולם ניסו לפענח סוגיה בתלמוד הוא כבר היה כמה צעדים קדימה. כולנו אהבנו להתפלפל, לכתוב בעצמנו חידושי תורה ולגלות בקיאות במפרשים השונים. אבל בניגוד לאחרים, עוצמת המשיכה של העולם בחוץ היתה מעבר לכוחותינו. לא הבנתי עד כמה סיפור הטרנזיסטור בכרית תלוש מההוויה החילונית בישראל עד שסיפרתי את הסיפור לראשונה לחברים חילונים, שנים רבות אחרי שעזבתי את הישיבה והפכתי להיות עיתונאי חרדי בגוף תקשורת חילוני.
“אתה אוכל כשר?”, שואל אותי בק, 34, כשאנחנו נפגשים כמעט 20 שנה אחרי, לצורך הכנת הכתבה. אני משיב שכמובן, וחושב לעצמי שאם בק היה עובר מולי ברחוב, לא הייתי מזהה אותו: כיום הוא חילוני לגמרי, ראשו מגולח והוא חי ועובד בתל אביב כמנהל פעילות האנליזה לגופים המוסדיים בחברת הייעוץ גיזה זינגר אבן. מעל קערת סלט כשרה אנחנו מנסים להבין יחד איך המסלול שעברנו, שאותו התוו לנו ההורים והקהילה, השפיע על המשך החיים והקריירה. איך הוא יצא כלכלן חילוני, ואני עובד בעיתון כלכלי־חילוני ומגדיר עצמי חרדי – בעוד עשרות חברינו התחתנו, הספיקו להביא לפחות 5–6 ילדים ועדיין חובשים את ספסלי בית המדרש.
במסגרת הכנת הכתבה חזרתי גם לצביקה אחר – צביקה כהן, שלמד אתי בישיבה הגבוהה בירושלים. כהן הוא כיום מייסד ושותף בחברת Call Me, ששווה לפי הערכות יותר מ–80 מיליון שקל ומספקת שירותים לחברות הגדולות בישראל. כהן, ההיי־טקיסט החרדי הצעיר, הוא אב לחמישה ילדים, ומקווה שהם ייהפכו להיות ראשי ישיבות. אל כהן והישיבה הגבוהה נגיע בהמשך.
המפתח להצלחה חברתית: לימוד תורה
בכל יום בשעה 15:30 בדיוק היה ניצב “המשגיח”, הרב יששכר דוב שפילר, בפתח בית המדרש, נשען על מעקה המדרגות – ומביט בעשרות הבחורים השועטים פנימה. מדי פעם, בתנועה אטית, היה מפשיל מעט את שרוול חליפתו ובודק את השעה. תלמיד שהיה מאחר לסדר הלימוד של אחר הצהריים, היה מתקבל בנזיפה חמורה. אף תירוץ לא היה מתקבל. פעם איחרתי והיה בידי את התירוץ המושלם: האוטובוס לא הגיע. “היית צריך להגיע עם מסוק”, הוא ענה ביבשושיות ובלי טיפת הומור. אם האיחורים היו חוזרים, הורי התלמיד הסורר היו מקבלים זימון לשיחה עם המשגיח. אם זה לא היה עוזר, התלמיד היה מוצא עצמו בריתוק של שלושה ימים בבית.
ישיבת אור ישראל לצעירים בפתח תקוה, אחת הישיבות הבולטות במגזר החרדי לצעירים בני 13–17, היא לא סתם עוד ישיבה. היא ידועה בשל המשטר הקפדני והקשוח של צוות ההנהלה. אף תלמיד לא מעז לחרוג מהכללים הנוקשים לגבי שעות ההתייצבות בתפילות, ההקשבה המלאה בשיעורים והנוכחות בכל סדרי הלימוד. גם כללי הלבוש שם מחמירים – הם לא רק כללו חולצה לבנה ומכנס כהה, וכמובן חליפה ומגבעת לשעות התפילה או ביציאה מחוץ לישיבה, אלא גם הוראות דקדקניות ופרטניות. מכנס עם שלושה פנסים – סוג של אופנה חרדית באותן שנים – היה מודרני מדי, כמו של ה”שבאבניקים”.
כל סדר היום היה סביב העיסוק הדתי ולימוד התלמוד הבבלי ברמת עיונית גבוהה. תפילה, למידה בחברותות, שיעורים של הרב וחוזר חלילה, מ–7:00 עד 21:30. עם סדר יום כזה ופיקוח קפדני, אין רגע לפעילות פנאי או ספורט, ובוודאי שאין להעלות על הדעת לימודים כלליים כמו אנגלית או מתמטיקה.
במקום כזה לימוד התורה הוא הכי חשוב לא רק עיונית, אלא גם חברתית. מי שמוכשר דיו כדי להבין במהירות סוגיה מסובכת, וגם מצליח להעלות בעצמו את הקושיות המרכזיות, זוכה להערצה. מי שמתמיד בתלמודו וגם בזמן ההפסקות או הארוחות הוא משנן או קורא מתוך ספר קטן, הוא האדם השלם. כל התעסקות בעניינים חיצוניים או בזוטות של ילדים בני 14 היא חטא, ועל חטאים משלמים ביוקר, גם חברתית.
במקום כזה, החברות שלי עם בק היתה אחד הדברים הנהדרים ביותר שיכול אדם חוטא, המאזין לרדיו בניגוד גמור להוראות, לייחל לו. מבחינת בק כל זה הוא היסטוריה רחוקה. כשאני פוגש אותו הוא לבוש בקפידה: חולצה שחורה, מכנסיים כהים ונעליים אלגנטיות. בגדים תמיד היו חשובים לו, כמו להרבה חרדים אחרים שסוטים מהתלם ומנסים לשדר לעצמם ולסביבתם מסר לגבי היבדלותם מהקהילה שממנה באו.
“השינויים שעברתי התחילו בגיל צעיר, לפני שהכרנו”, פותח בק. “ההורים שלי היו דתיים. כשהיינו בני 4–5 הם התחילו ללכת להרצאות לאקדמאים של מחזירים בתשובה. עם הזמן הם התחזקו בקטע הדתי, הוציאו את הטלוויזיה מהבית, הפסיקו ללכת לים מעורב ואכלו רק מהדרין. אמא שלי גם התחילה ללכת עם פאה”.
בק ואחותו הגדולה נשלחו למוסדות לימוד חרדיים, אבל לא הסכימו לשכוח את עברם. “כשילד מכיר משהו מסוים אי אפשר לנתק אותו”, הוא מסביר. “המשכנו לשמוע רדיו, לקרוא ספרים ולראות טלוויזיה אצל סבתא שלי שגרה קרוב. בכלל, גרנו בפתח תקוה, וזו עיר חילונית, כך שהיינו חשופים לכל. לחלק מהדברים שעשינו ההורים שלי התנגדו. אם היינו מביאים עיתונים חילוניים הביתה הם היו מתעצבנים”.
כמו בק, גם משפחתי היתה בצעירותי פתוחה יותר לעולם הגדול. אבי גדל בארה”ב, שם החרדים מעורים יותר בחיי העולם הזה. אמי היא אשה משכילה שהכריחה אותנו מגיל צעיר לקרוא ספרים ולרכוש ידע. אבל גם המשפחות החרדיות שמנסות לקבוע בעצמן את אמות המידה הדתיות, מה מותר ומה אסור, נאלצות בסופו של דבר ליישר קו – בעיקר כשזה מגיע לילדים ולמוסדות החינוך. גם הלחץ החברתי מהשכנים ומהקהילה בבית הכנסת מאלצים את כולם להיות נאמנים לדרך שנקבעת מלמעלה, מהרבנים ומעושי דברם.
“אצלנו זה לא היה קשור ללחץ חברתי”, אומר בק. “זו הבחירה שההורים שלי עשו. גם כיום אפשר להבדיל אותם בכמה דברים מחרדי רגיל במאה שערים. אבא שלי שירת בצבא והוא עדיין לאומי. אם מישהו הולך לצבא הוא לא רואה בזה אסון כמו שחרדי קיצוני רואה את זה. גם לא היו בבית שלנו מסרים שהילדים צריכים להיות גדולים בתורה. אחרי שההורים התחזקו פתאום נאמרו דברי תורה על שולחן השבת, אבל אבא שלי עדיין לא היה הדוס הגדול מבני ברק”.
החוויה שעובר נער צעיר בישיבה כמו אור ישראל נחרטת בו עמוק. גם אם הלב מושך אותו לא פעם לחטוא ולהתעניין בנעשה מחוץ לבית המדרש, עמוק בתודעתו הוא משוכנע כי לימוד התורה הוא הערך היחיד החשוב בעולם. מי שלא לומד הוא בור ועם הארץ, חייו אינם שווים מאומה והוא משתייך לזן נחות של אנשי העולם הזה. במשך השנים בישיבה אתה מנסה שוב ושוב להצטרף לסחף, להשמיע גם את קולך בוויכוחים הסוערים בבית המדרש, להתפלל גם אתה באריכות, בעיניים עצומות ובדבקות. אתה מנסה להתעלות, ונופל שוב שוב.
“בישיבה הקטנה הגעתי לרמות הרוחניות הגבוהות ביותר שהייתי יכול להגיע אליהן”, מודה בק, אבל בלי טיפת געגוע. “בשנתיים הראשונות רציתי להיות מושלם ב–100% מההיבט הדתי. שאפתי להיות אדם מוסרי, לקיים כמה שיותר מצוות ולא לחטוא. שאפתי לשלמות, אבל ידעתי בתוך תוכי שזה לא יילך, שאני לא מסוגל להתנתק מהדברים שבעיני הציבור החרדי הם חטאים. היה לי ברור שאני אהיה רחוק משם, וזה היה מייאש. לא מסבירים לך שאין שלם בעולם ואתה צריך לנסות צעד ועוד צעד”.
מדי כמה שבועות היינו זוכים לשיחת חיזוק אישית מהרב שפילר. הוא היה מטיף לנו כמה העיסוק בהבלי העולם הזה הוא חטא, וכמה כל ייעודנו הוא ללמוד עוד ועוד. “באחת השיחות הרב שפילר אמר: ‘תדע לך, אם לא תהיה חרדי אתה תמיד תיקרע בין העולמות, כי תמיד תדע שחסר לך החלק הרוחני בחיים. אף פעם לא תהיה חילוני באמת, תמיד תהיה שונה”, מספר בק. כיום, הוא אומר, התברר שהמשגיח טעה. “אני לגמרי מרגיש טוב במקום שבו אני נמצא. אין ספק שבהיבט השכלי הישיבה נתנה המון. איזה עוד ילד בתיכון קורא טקסטים ומנתח אותם בצורה כזו? זה נתן לי המון להמשך החיים”.
“כשאתה חי את היומיום אתה לא מנסה לשפר את עצמך”
הדרך עד להסרת הכיפה של בק והשתלבותו במגרש הכלכלי בתל אביב היתה עוד ארוכה. לאחר שלוש שנים בישיבה הקטנה, המשכנו שנינו לישיבה הגבוהה. אני לישיבת אור אלחנן בירושלים, ובק לישיבת עטרת ישראל בעיר. שם, כשהמשטר כבר רופף יותר ואתה נמצא הרחק מההורים, אתה מרשה לעצמך יותר.
“המשכתי ללמוד בישיבה, אבל כבר בקושי קמנו להתפלל ולא הקפדנו על סדרי הלימוד”, מספר בק. “זו אווירה הרבה יותר מתירנית. התחלתי גם לעבוד בימי חמישי בחלוקת עיתונים כדי להשיג קצת כסף כיס, לבזבז על בגדים. אתה לא ממש מתכנן את החיים שלך קדימה, רק חושב על בילויים וצחוקים”.
אחרי שנתיים בישיבה הגבוהה, לראשי הישיבה נמאס מהתנהלותו של בק – והוחלט לסלקו. “הקש ששבר את גב הגמל לא היה שלא הופעתי לתפילות או ללימוד, אלא הדרך שבה התלבשתי”, מספר בק. באותם ימים, בעוד אני המשכתי בישיבה החרדית, בק החליט לערוק למגזר אחר, ולמעשה לחזור להיות דתי־לאומי כמו שהיו הוריו בעבר. הוא הלך לישיבת הסדר ושירת בצבא. שם גם החל להשלים את הבגרויות.
“יכולתי להתחייב לראשי הישיבה שאהיה בסדר, אבל החלטתי לעזוב”, הוא אומר. “אם לא הייתי עף מהישיבה בטח הייתי היום חרדי מודרני, מכיר מישהי חרדית מגניבה, מקים בית והולך לעבוד. בטח הייתי לומד מינהל עסקים או משפטים. יש לי הרבה נקודות כאלה בחיים, שאני חושב מה היה קורה אילו האירועים היו אחרת. אני מאמין שגם בתור חרדי הייתי מצליח להיות עורך דין או איש עסקים”.
אבל בק לא נשאר גם דתי־לאומי. אחרי השירות הצבאי, שבו עבר לדבריו “עוד הידרדרות ברמה הדתית”, הוא נהפך לדתי־לייט. “בצבא פתאום אתה גם נמצא במסגרת עם בנות, מדריכות כושר וכאלה, ואתה מתחיל להכיר בנות באופן אישי”, הוא מספר. “אני יכול להבין את הטענה של חרדים שהם צריכים לשרת במחלקות נפרדות. אבל עדיין יש אלפים או עשרות אלפים שלא לומדים בכלל או לומדים שעה ביום, והם צריכים לשרת. הקהילה החרדית התרחבה ועמה גם השוליים, ואפשר לעשות להם מסלולים של שירות לאומי של שלוש שנים”.
חלפו כמה שנים, בק התחתן והחל בלימודי כלכלה. הוא גר בהתנחלות בשומרון וחי חיים דתיים כלפי חוץ, בעוד כלפי פנים הלך ואיבד את אמונתו. “אם לא התחשק לי ללכת בשבת בבוקר לבית כנסת לא הלכתי. אם לא היה בא לי לאכול כשר בחו”ל לא אכלתי”, הוא מסביר. “שמירת מצוות צריכה לבוא או מפחד או מאהבה. פחד מעולם לא היה לי, אולי כשהייתי ממש קטן. אהבה היתה כשהייתי בן 15, אבל מאז אני לא מרגיש שזה קיים”.
במקביל לתהליך ההידרדרות הדתית של בק, בתחילת שנות ה–2000 אני הגעתי למסקנה כי מקומי אינו בעולם הישיבות, ויצאתי למסלול חיים עצמאי ולהשלמת לימודים. למרות הביקורת כלפי הקהילה שבה גדלתי, נותרתי מחויב אליה, המשכתי לחבוש כיפה ולהיות לבוש בציצית, אבל החלטתי לחצות את הכביש ולעבור לתקשורת החילונית.
לא תמיד זה קל. בין שתי התרבויות החיות זו לצד זו בישראל יש פערי מידע אדירים וקיטוב חברתי. פגישה ראשונית עם חילונים נפתחת פעמים רבות במלמול של משפטים לא ברורים: “אה, לא ידעתי שאתה חרדי”, ו”באמת? אתה גר בבני ברק?”. שוב ושוב אתה זה שצריך להסביר לקולגות איך זה שרבנים מטרידים מינית ולמה החרדים מתעקשים לשחוט תרנגולות לכפרות.
בק, מנגד, עבר ב–2006 כמה מהפכות בחייו. באותה שנה הוא הספיק להיפרד מאשתו, לסיים תואר ראשון ולהתחיל לעבוד כאנליסט בתל אביב – וגם לעבור לעיר ולהוריד את הכיפה סופית. הכיפה היא אולי סממן חיצוני, אבל להורדתה יש משמעות הצהרתית רבה מאוד. “בחודשים הראשונים היה מוזר ללכת בלי כיפה”, הוא אומר. “גם ההורים שלי לא ידעו במשך תקופה ארוכה שהורדתי אותה”.
בק התחיל חיים חדשים לגמרי. הוא התרחק מהדת, שקע בקריירה שלו – וגם גילה את העיר. “עד אז מעולם לא יצאתי לבר, לא הכרתי את העולם החילוני”, הוא אומר. “כיום אני בגישה כזאת שאני אומר לעצמי שאני לא יודע אם יש אלוהים, וזה פשוט לא רלוונטי לחיי. יש יתרונות בציבור הדתי והחרדי. יש ערכים מאוד חיוביים שמקנים פחות לצעירים בציבור החילוני, כמו עזרה לזולת והסתפקות במועט. מצד שני, יש ערכים שהם קצת נטשו. אם אומרים לילדים שזה בסדר לגנוב מהמדינה או שזה טוב להיות תחמן וקומבינטור, זה פסול. אלה ערכים שמוקנים שם מגיל צעיר”.
ממרחק של שמים וארץ, בין העולם החרדי האדוק לעולם החומרני שהוא חי ועובד בו, בק לא מתגעגע לימים של הישיבה. “בגיל 15 הרגשתי בטופ של הטהרה הנפשית והרוחנית. הרגשתי אדם טוב ששומר על כל התורה והמצוות ומנסה להיות מוסרי וטהור. אתה מתעסק כל היום בדברים שקשורים לשיפור של עצמך ושל המידות שלך. אבל כעת אתה חי את היומיום, אתה לא מתעסק בלשפר את עצמך ולהיות אדם טוב יותר”.
אם היית נשאר חרדי, אני שואל אותו, היית יכול להגיע לרמה המקצועית שבה אתה כיום? “אני מאמין שכן”, הוא עונה. “זו היתה השאיפה שלי גם אז. לפי כמה מחקרים, מראה משפיע על קבלה לעבודה, וברור שגם מראה חרדי משפיע. אבל אלה מקרי המיעוט. בסופו של דבר זו כלכלה נטו, והמעסיק רוצה מישהו שייתן לו תמורה גבוהה יותר. המגזר החרדי רחוק מלהיות באותה רמת עבודה וידע כמו שאר האוכלוסיה. אבל לדעתי כל אינדיווידואל חרדי שיירצה לצאת לשוק החופשי יוכל לעשות זאת ולממש את עצמו. בשנים האחרונות גם ניתן לזהות שינויים בחברה החרדית, בעיקר בגלל האינטרנט”.
“אם הייתי חילוני אולי הייתי אחרי אקזיט שלישי”
במשך כמעט שנתיים, מגיל 17, היה צביקה כהן “חבר חדר” שלי בפנימייה בישיבת הגבוהה אור אלחנן בירושלים – אחד מתוך ארבעה שותפים בחדר. בשעות הלילה המאוחרות, כשאנחנו היינו מסיימים ללמוד ומבלים עד מאוחר עם מוזיקה ודיבורים בלי סוף, הוא היה יושב במיטתו ושקוע בספרי הלימוד. אלה לא היו ספרי הקודש מבית המדרש, אלא ספרי טכנולוגיה, תכנות ומחשבים.
כהן, הילד הטוב עם החיוך מעורר הסימפטיה, היה קשוח בכל מה שקשור למשמעת עצמית. אנחנו בגילאי 18–19 חשבנו רק איך לבלות, בזמן שהוא רכש ידע אדיר והכין את עצמו לעולם העסקים. כיום הוא מייסד ושותף בחברת היי־טק שמוכרת שירותים למאות חברות מובילות בישראל. בעוד אני נותרתי חרדי אך גיבשתי עמדה ביקורתית מאוד כלפי ההנהגה החרדית והתנהלות הקהילה, כהן נאמן לחלוטין לדרך החרדית ולא זונח אותה.
הישיבה הגבוהה בירושלים היתה שונה לגמרי מהישיבה לצעירים: שם אתה הרבה יותר אדון לעצמך, עם גבולות כמובן. העיסוק היומיומי שלנו היה רק לימוד תלמוד ברמה עמוקה עוד יותר, בתקופות הטובות עד השעות הקטנות של הלילה. בכל יום רביעי היה ראש הישיבה עולה על הבמה בבית המדרש ומוסר את “השיעור הכללי” – חידושי תורה ופלפולים שראש הישיבה עצמו הגה.
מצד שני, הרשינו לעצמנו לחיות חיים מתירניים יותר. נהגנו להתחמק מהישיבה וללכת לשחק כדורסל, בזמן שראשי הישיבה ידעו – אך התעלמו. אני וכמה בחורים אפילו הלכנו לקורס ג’יו־ג’יטסו (שילוב של ג’ודו וקראטה), וכשראש הישיבה, הרב משה חדש, גילה זאת, הוא רק אמר: “תלך לאן שאתה רוצה, אבל למה אחרים צריכים לדעת?”
ספרים חילוניים או עיתונים היו אסורים בשטח הישיבה. אבל זה לא מנע מאתנו לרכוש את עיתוני סוף השבוע בקיוסק הסמוך ולהחדיר אותם לישיבה בסתר בתוך שקית שחורה או מתחת למעיל – ולהחביא אותם מתחת למזרון. גם רדיו היינו שומעים, ובמשחקי מכבי תל אביב ביורוליג היינו צובאים על הקיוסקים בעיר וצופים בהתלהבות, או מצליחים להתארגן על בית של חברים שבו יש טלוויזיה.
בזמן שאנחנו בילינו וחשבנו רק על היום, כהן הכין את עצמו לעתיד. “זה התחיל כתחביב”, הוא אומר. “אבא שלי הוא בעלים של משרד פרסום גדול במגזר החרדי, והחלום שלו היה שאצא ראש ישיבה. אבל היה לנו בבית מחשב והיינו מנויים לספרייה מקצועית. אבא שלי ודאי רצה שאני אפתח יותר ספרי קודש, אבל ראה שזה תחביב שלי ולא התנגד. קראתי המון ספרי טכנולוגיה, ניהול ושיווק”.
אחרי שהתחתן, כהן פתח חברה לשירותי מחשוב – ובמקביל ללימודים בכולל העניק שירותים ללקוחות פרטיים ולחברות. “הייתי יושב אז בלילות ומתקין מחשבים”, הוא נזכר. ב–2010, אחרי שש־שבע שנים שבהן למד בכולל, החליט לעזוב ולהקים את חברת Call Me, המספקת שירותים לחברות להתקשרות עם לקוחות. חברות כמו סלקום ומגדל משלמות לחברה עד עשרות אלפי שקלים בחודש תמורת השירותים.
לפני כמה שבועות הגיעה למשרדי החברה של כהן בקשה מטעם לשכת שר האוצר, יאיר לפיד, לביקור בחברה, כדי להכיר את ההיי־טק החרדי מקרוב. כהן החליט לסרב. כמו חרדים רבים אחרים, לפיד וחבריו הם מוקצים מחמת מיאוס. הם בנו לעצמם תדמית של שונאי המגזר החרדי, וכל שיתוף פעולה עמם נתפש כחבירה לאויב המר.
גם ההתנהלות של שר הכלכלה, נפתלי בנט, פסולה בעיני כהן. “לפני שבועיים ישבנו בפגישה אצל המדען הראשי במשרד הכלכלה ופתאום בנט נכנס ודיבר אתנו. הוא גם הצטלם והעלה לפייסבוק”, מספר כהן. “הוא היה בסדר גמור והראה שבאמת אכפת לו, אבל לא מקובלת עלי הדרך שבה הוא נוהג כלפי המגזר החרדי”.
כהן, בניגוד אלי, רואה את עצמו כשייך בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו לקהילה החרדית ותומך בכל עמדותיה. חמשת ילדיו – ארבעה בנים ובת – גדלים במוסדות חרדיים, אמנם עם מעט לימודי חול, אבל הם ימשיכו ללימודים בישיבות קטנות ללא בגרויות. “השאיפה שלי היא שהם יילכו במסורת של המגזר החרדי ויגדלו לתוך מסגרת תורנית”, הוא אומר. “לימודי הגמרא גם מכשירים אותם לחיים בצורה הרבה יותר משמעותית מכל מקצוע אחר שלא רלוונטי לשוק העבודה”.
כהן מאמין שכל בחורי הישיבה צריכים לעבור את המסלול שהוא עבר. ובכל זאת, אני שוטח בפניו את עמדתי – יש המון חרדים צעירים שאין להם את החוש היזמי, וללא לימודים רשמיים הם לא מצליחים להשתלב בשוק העבודה. “אין שום בעיה, אחרי החתונה לשבת וללמוד ולהסתדר בעבודה”, הוא אומר, נאמן לעמדה החרדית הרשמית. “בגיל הטיפש־עשרה בחור לא יודע מה הוא רוצה מעצמו, ומי שמוכשר בלימודי גמרא צריך להישאר בגמרא. אחרי שמתחתנים אפשר לצאת לעבודה”.
כיום מעסיק כהן 11 עובדים, רובם חרדים. את החברה הוא פתח רק לאחר שמשקיע חרדי הזרים לו 200 אלף דולר. לא במקרה המשקיע הגיע דווקא מתוך הקהילה החרדית: לבחור חרדי צעיר, שהגיע יחד עם שותפה חרדית, לא היה קל להיפגש עם משקיעים חילונים. גם כשהחלו בשיווק המוצר בישראל הם חשו שוב ושוב אי נעימות במפגשים עם בכירים חילונים. “אנשים לא הבינו מאיפה נפל עליהם הדבר הזה”, הוא אומר.
באחרונה, כשניסה לצאת לגיוס הון חיצוני כדי להשקיע בהתרחבות לחו”ל, הוא גילה שלא קל לדמות חרדית לזכות באמונם של חילונים. “נפגשנו עם הרבה מאוד אנשי עסקים. זה הרי לא קל לגייס הון”, הוא אומר. “נפגשנו גם עם כמה קרנות הון סיכון מהידועות בשוק. חלקן אמרו שלא רואים אופק עסקי, ואני מבין את זה. אחרות הסכימו להשקיע, אבל בצורה שלא התאימה לנו. אבל היו כאלה שאמרו לנו שהעובדה שאנחנו חרדים היא עוד סוג של סיכון בהשקעה, כי הם לא יודעים את אורחות החיים שלנו. הם לא ידעו איזה שיגעון פתאום ייכנס לנו לראש, למשל שנפסיק לעבוד בשבת – על אף שיש לנו היתר לפעילות כי הכל נעשה ללא מגע יד אדם”.
אם לא היית חרדי, אני שואל אותו, היית כיום במקום אחר? כהן, שמכיר את תעשיית ההיי־טק מקרוב, מודה שהכיפה היא גם סוג של תקרת זכוכית. “רוב העובדים בהיי־טק מגיעים מאותה יחידה 8200 או מכירים מרמת אביב. הם מאותו מילייה”, הוא אומר. “אם הייתי מגיע מהמקום הזה אולי הייתי כיום אחרי אקזיט שלישי או רביעי”.
התקווה שלו היא שאנשים כמוהו יצליחו לשנות את המציאות הזאת. “אני מאוד מקווה שבתעשיית ההיי־טק ישכילו להבין שיש פוטנציאל והון אנושי איכותי מאוד בחברה החרדית. בחברה שלי גייסתי הרבה אנשים מוכשרים והם עושים את השינוי. הקיטוב בעולם הפוליטי פוגע ביכולת של היזמים החרדים לשלב ידיים ולעשות עסקים עם המגזר החילוני”.